<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' קידושין פ"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
אין אשה מתקדשת רק לרצונה, קדשה בעל כרחה אינה מקדשת. אבל איש שאנסוהו עד שיקדש בעל כרחו מקדשת. והגאונים תופשין עיקר כמר בר רב אשי [ב"ב מ"ח ע"ב], דאמר אינה מקדשת.
<h2>דף ו:</h2>
אמר, התקדשי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי, אינה מקדשת, שאם (בחזירתו) [החזירתו] לא נהנית ולא החזירתו לא נתקיים התנאי.
<h2>דף ז.</h2>
אשה שאמרה, תן דינר לפלוני במתנה ואתקדש לך, ונתן ואמר, התקדשי בהנאת מתנה שנתתי על פיך, מקדשת אפילו לא הגיע לה כלל, שהרי נעשה רצונה. אמר', תן דינר לפלוני ואתקדש לו, ונתן וקדשה אותו פלוני ואמר, התקדשי לי בהנאת מתנת זו שקבלתי ברצונך, מקדשת. אמר, הא לך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני, ואמר לה אותו (לי) [פלוני], התקדשי לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי, מקדשת. אמרה, הא לך דינר זה במתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר, התקדשי לי בהנאה זו שקבלתי ממך במתנה [אם] אדם חשוב הוא מקדשת, שנהנית בלקחו ממנה מתנה.
<h2>דף ח:</h2>
האומר, התקדשי לי בדינר וזה משכון בידך, אינה מקדשת עד שיתן הדינר [ש]לא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיותו שלה. ואומר ר"י, דהוא הדין אם אדם נותן מתנה לחבירו והניח אצלו משכון בעבורה אין המשכון לכלום, שהרי לא גוף המתנה הגיע לידו ולא המשכן נתן להיות שלו. והא דאמר פרק האמני' [ב"מ ע"ח ע"א], שאם באת חבלת פועל לידו, כלומר כלי אומנותו, שוכר עליהם אחרים, שקונה המשכיר את החבילה, אינה מדבר בלשון משכון כלל אלא שהתנו עמו בקניין חשוב שישכור פועלים על החבילה שלהן אם יחזירו בהן. קדש במשכון שחייב אדם לו דינר עליו, אע"פ שאינו שלו, מקדשת, שבעל חוב יש לו מקצת קניין בגופו של משכון.
התקדשי בדינר זה, ונטלתו וזרקתו לים בפניו או לכל דבר האבד, אינה מקדשת. אמרה, תניהו לאבא או לאבוך או לאיש פלוני, ונתן אינה מקודשת. אמרה, תניהו לו שיקבלהו לי, ונתן, מקדשת. אמרה, הניח(ו)הו על גבי סלע, אינה מקדשת. [סלע שלה מקודשת], סלע של שניהם מקדשת בספק. התקדשי בככר זו. אמרה, תניהו לעני, אפילו סמוך עליה, או לכלב, אינה מקדשת. כלב שלה או רץ אחריה לנשכה אפילו אינו שלה, מקדשת.
<h2>דף ט.</h2>
מוכר פירות וכלים ואשה שאלה לו, תן לי מעט מאלו, ואמר, אם אתן לך תתקדשי לי. אם אמרה הן ונתן לה מקדשת, אבל אם אמרה, תן לי מהן, או השלך לי, ונתן, אינה מקדשת. היה שותה יין ואמרה לו, תן לי כוס יין, ואמר, אם אתן לך תתקדשי. ואמרה הן, מקדשת. אמרה, תן משקה, אינה מקדשת, שאין משמע כי השקני בלבד.
המקדש בשטר כך עושה, כותב על הנייר או חרס ועלה וכל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, ונותנו לה בפני עדים. וצריך לכותבו מדעתה ולשמה. לא עשה כך, אע"פ שנתן לה מדעת (לי), אינה מקדשת, וכל לשונות המועילים בכסף מועילים בשטר, שאין מועילים לא מועילים בשטר.
<h2>דף י.</h2>
המקדש בביאה יאמר לה, הרי את לי לאשה בבעילה זו, ומתייחד עמה בפני עדים ובועלה. ומסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמר ביאתו תהיה מקדשת. אפילו בעלה שלא כדרכה מקדשת.
<h2>דף יב:</h2>
ואפילו שקדושי ביאה מן התורה לא יקדש לכתחלה בביאה, ואם קדש בביאה מכין אותו מרדות שלא יפרצו בדבר זה. וכן המקדש בלא שדוך, או מקדש בשוק מכין אותו מרדות, שלא ידמה לזנות כקדושי קודם מתן תורה.
אמר, התקדשי באגודה [של] הדס, וקבלה. אמרו (לה) [לו], אין בה שוה פרוטה, אמר לה, התקדשי בד' זהובים הנחבאים באגודה. ואמרה הן, מקדשת. שתקה אינה מקודשת בזהובים, דשתיקה לאחר מתן מעות לא כלום ומתקדשת ספק בעבור האגדה, שמא שוה פרוטה במקום אחר.
<h2>דף מא.</h2>
אע"פ שמצוה יותר לאיש ולאשה לקדש בעצמם, יכולים לקדש על ידי שליח, בין האיש לשלוח קדושיו, בין האשה גדולה לקבל קדושיה. והעושה שליח לקבל קדושין צריך לעשות בפני שני עדים, אבל איש שעשה שליח לקדש אין צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדות בשליחות רק להודיע אמיתות הדבר, לפיכך [אם הודו] השליח והמשלח אין צריכין עדים כשליח הגט ושליח להפריש תרומה ודוגמתן, שלוחו של אדם כמותו ואין צריך עדים.
כששליח מקדש אומר לה, הרי את מקודשת לפלוני בכסף או בשטר זה. ואם שליח אשה לקבל קדושיה אומר, הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי, והוא אומר לו, קדשתיה לך או ארסתיה לך או נתתיה לך לאשה, וכיוצא בזה.
האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושיה איתתא נידבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפא ליה מיניה.
<h2>דף מא:</h2>
הכל כשרין לשליחות, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאינן בני דעת, וגוי, שאינו בן ברית, שנאמר [במדבר י"ח], תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם. ועבד אע"פ ששליח לדבר ממון פסול בשלחות קדושין וגטין, שאינו בתורת גטין וקדושין.
<h2>דף מג.</h2>
השליח נעשה עד ואם עשה שנים שלוחים לקדש לו לאשה וקדשו, הן הן שלוחיו הן הן עדיו מקדושין ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.
<h2>דף מו.</h2>
התקדשי [לי] בתמרה [זו, התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן] (ו)שוה פרוטה מקדשת, לא שוה פרוטה ספק מקדשת, שמא שוה במקום אחר. אמר, התקדשי בזו ובזו, אם יש בכלן שוה פרוטה מקדשת, ואם לאו ספק מקדשת. אוכלת ראשונה ראשונה ויש באחרונה שוה פרוטה מקודשת, לא יש ספק מקדשת, שתמרים שאכלה כמלוה ונמצא שאין הקדושין [אלא] בתמרה אחרונה. אמר, התקדשי לי באלו, ויש בין כלן שוה פרוטה מקדשת, אפילו אוכלת ראשונה ראשונה, שלה אוכלת.
<h2>דף מח:</h2>
התקדשי לי בכוס זה, והכוס מלא מים מקדשת בו ובמה שבתוכו. מלא יין, מקדשת בו ולא במה שבתוכו. מלא שמן, מקדשת בשבתוכו ולא בו. ואם לא בשמן שוה פרוטה אין מקדשת ודאי ואין משגיחין על הכוס.
<h2>דף נ.</h2>
ואשה שאין קדושיה כלום כגון קדשה בפחות מפרוטה צריך לקדשה פעם אחרת. והשיב רש"י, שאין צריך לכנוס לחופה פעם אחרת, דהא קטנה שהשיאוה אחיה אין קדושיה כלום עד שתגדיל והרי קדמה החופה לקדושיה הכי נמי לא שנא.
<h2>דף סה:</h2>
המקדש בביאה יאמר לה, הרי את לי לאשה בבעילה זו, ומתייחד עמה בפני עדים ובועלה. ומסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמר ביאתו תהיה מקדשת. אפילו בעלה שלא כדרכה מקדשת.
המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואע"פ ששניהם מודים, וקל וחומר למקדש בלא עדים. אבל אומר ה"ר אליעזר ממיץ, דנכון להחמיר כיון דפליגי אמוראי ולא איפסיק הלכה כדברי מי. קדש בפסולי עדים של תורה אינה מקדשת, בפסולי עדים של דברי סופרים, או בעדים ספק פסולי תורה, אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים, לא רצה לכנוס צריכה גט מספק. אפילו הכחישה האשה ואמרה, לא קדשתני כופין אותה לקחתו. וכל דין קדושי ספק, רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי, לא רצה צריכה גט מספק.
